<h1>סמ"ג עשין סימן צ'</h1>
<h2>דף מד:</h2>
מצות עשה לתת שכר [ה]שכיר בזמנו שנאמר ביומו תתן שכרו, ואם אחרו לאחר זמנו עובר (שלשה) [ארבעה] לאוין (עי' רמב"ם שכירות פי"א ה"א) ונתבארו בספר מצות לא תעשה (קפ"א). בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ד ב'), כל שכיר ששכרו בעדים ותבעו בזמנו ואמר לו (בפני עדים הנה) [בעל הבית] נתתי לך שכרך והשכיר אומר לא נטלתי כלום תקנו חכמים שישבע השכיר בנקיטת חפץ ויטול כדין כל נשבע ונוטל, ומפרש רב נחמן הטעם, מפני שבעל הבית טרוד בפועליו וזה השכיר נושא נפשו לזה (רמב"ם שכירות פ"י ה"ו וע"ש ובנו"כ). אמר רב נחמן אמר שמואל (שם מ"ה ב'), שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם ולא שכרתיך נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וישבע בעל הבית היסת שנתן שכרו או שבועת התורה אם הודה במקצת כשאר הטענות, היה לו עד אחד ששכרו אינו מועיל כלום, וכן, תניא שם, אם תבעו אחר זמנו אע"פ ששכרו בעדים המוציא מחברו עליו הראייה, חזקה אין בעל הבית עובר בלא תלין וחזקה שאין שכיר משהה שכירותו (שם ותד"ה כי), ואם לא הביא ראיה ישבע בעל הבית היסת, הביא ראיה שתבעו כל זמנו הרי זה נשבע ונוטל כל אותו היום של תביעה, דקיימא לן (ב"מ קי"ג א') כרבי יוסי שאומר אין לו אלא יומו, כיצד היה עושה עמו ביום השני עד הערב זמנו כל ליל שלישי וביום שלישי אינו נשבע ונוטל ואם הביא עדים שהיה תובע והולך כל ליל שלישי הרי זה נשבע ונוטל כל יום שלישי אבל מליל רביעי והלאה המוציא מחברו עליו הראיה וכן אם הביא עדים שהיה תובע והולך עד יום חמישי הרי זה נשבע ונוטל כל יום חמישי (ע"פ לשון רמב"ם שם). אמר שמואל (שם מ"ו א'), בעל הבית אומר שתים קצצתי לך והשכיר אומר שלש קצצת לי לא תקנו חכמים שישבע השכיר, כיון שקציצה אין דרך לשכחה בשביל טרדת הפועל (גמרא שם) אלא המוציא מחברו עליו הראיה ואם לא הביא ראייה אע"פ שכבר נתן לו השתים או שאמר לו הילך הרי הבעל הבית נשבע בנקיטת חפץ ודבר זה תקנת חכמים, בימי חכמי המשנה (ע"פ תד"ה בדרבנן) כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש, וזו השבועה נתקנה קודם שנתקנה שבועת היסת (תו' שם), בד"א כששכרו בעדים ולא ידע[ו] כמה פסק לו ותבעו בזמנו אבל אם שכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו ישבע בעל הבית היסת שלא קצץ לו אלא מה שכבר נתן לו או שלא נשאר אצלו אלא זה שאמר לו הילך כדין כל הטענות (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ז). עוד תניא שם, הנותן טליתו לאומן אומן אמר שתים קצצת לי והלה אומר אחת, כל זמן שהטלית ביד האומן אם היה יכול לטעון שהיא לקוחה בידו הרי האומן נשבע בנקיטת חפץ ונוטל ויכול לטעון בשכרו עד כדי דמיה, ואם יצאה הטלית מתחת ידו או שאין לו בה חזקה ואינו יכול לטעון שהיא לקוחה בידו המוציא מחברו עליו הראיה ואם לא הביא ראיה ישבע בעל הטלית היסת או שבועה מן התורה אם הודה במקצת כדין כל הטענות שאין זה כדין השכיר (רמב"ם שם ה"ח). בסוף הפרק שם (מ"ח ב'—מ"ט א' ורש"י) בדברי רב הונא ורב חסדא אמר רב הונא לכל מגלגלין פירש מגלגלין פותחין לו גלגול שבועה אפילו אינו שואלו אבל שכיר שבא לישבע אין מחמירין עליו ואין מגלגלין עליו אלא נשבע שלא נטל ויטול ורב חסדא אמר לכל אין מקילין, שאע"פ שאין פותחין לו מכל מקום אם שואלו התובע גלגול מגלגלין חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופותחים לו תחילה ואומרים לו אל תצטער השבע וטול (עי' רמב"ם שם ה"ט). ופוסק רבינו יצחק כרב הונא שהיה רבו של רב חסדא ואף רב חסדא לא אמר אלא בגלגול [ש]על ידי שבועה דרבנן דומיא דשכיר אבל בדאורייתא מגלגלין לדברי הכל אפילו אין שואלו שהרי עיקר גלגול מאמן אמן דסוטה אנו למדין וממילא חייבה תורה לומר לא סטיתי ארוסה ונשואה אפילו אין הבעל תובע גלגול עכ"ל.
